מפלגת המחשבות

בעשורים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נתפסה בעיקר כנספח לדיון המרכזי, או אפילו ככלי. בעוד שהימין ראה בה אמצעי להרחבה ולחיזוק הריבונות הישראלית בשטחים, השמאל ראה בה מכשול הרסני בדרך לשלום. אבל היום, כאשר בשטחי יהודה ושומרון חיים למעלה מחצי מיליון יהודים, ההתיישבות היא כבר לא עוד טיעון בויכוח. היא הפכה להיות לנושא בפני עצמו, והיחס אליה הוא בעצם מיקרוקוסמוס של הדיון כולו. 

רעיון צמצום הסכסוך הוא ביטוי לפוליטיקה צנועה. כזו שאינה מבקשת להגשים חלומות, אלא למנוע אסונות ולהביא לשיפור ״החיים עצמם״. אבל מה יעלה אם כן בגורל החלומות? האם בחירה בטקטיקה של צמצום הסכסוך היום תפגע בפתרון הסכסוך בעתיד? ומה יש לפלסטינים לומר על כל זה?

אחרי שעברנו כמה תפניות מחשבתיות, ובהן המעבר מחשיבה בינארית לכמותית, נצלול לעומק לאפשרות של צמצום הסכסוך - אסטרטגיה שמייצרת אפשרות לצאת מהמלכוד, ולפעול כדי לשנות את המציאות. נשאל מהו בעצם צעד שמצמצם את הסכסוך, מה תהיה ההשפעה המצטברת של צעדים רבים כאלו, ומה עומד מאחורי ההתנגדויות לאסטרטגיה הזו.

על פניו, נדמה שיש שתי דרכי התמודדות עם הסכסוך, וששתיהן בלתי אפשריות: מצד אחד, אי אפשר לפתור אותו כמו שהשמאל חולם, מצד שני, אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, כפי שהימין מבקש. אך ייתכן שהמצב אינו בינארי כפי שנדמה, ושיש גם אפשרות שלישית. בשביל להגיע אליה, צריך לעבור דרך שלוש תפניות מחשבתיות.

הפרק הקודם הסתיים במסקנה המפתיעה שהמצב הקיים לא נורא כל כך. אם אי אפשר לפתור את הסכסוך, נראה שהכי נכון לנסות ו"לנהל" אותו. אך האם זאת אשליה? אולי דווקא אסטרטגיית ניהול הסכסוך היא שתוביל את מדינת ישראל לקטסטרופה הגדולה מכל?

כשמבינים עד כמה הסכסוך מסובך וכמעט בלתי ניתן להתרה, עולה האפשרות שאולי המצב הקיים לא נורא כל כך. תקופות השקט אמנם מופרות מדי פעם בגלים של אלימות וטרור, אך נדמה שכוחות הביטחון כבר מיומנים בהתמודדות עמם. אם כך, ייתכן שהבעיה נעוצה בכלל בציפיות שלנו. אולי את הסכסוך הזה אי אפשר לפתור, אבל אפשר ללמוד לנהל?

בפרק הקודם סיימנו מהלך ממושך של הקשבה רדיקלית לצדדים השונים של הסכסוך: הפלסטינים והישראלים, השמאל והימין. כעת, הגיעה העת לעבור מהפילוסופיה לפרקטיקה, ולשאול: אז מה עושים עכשיו? האם הסכסוך הזה פתיר? קיימת דרך שבה העמים יוכלו להתפייס?

נרטיבים היסטוריים ורעיוניים – כמו המחלוקת על השאלות מיהו יליד, מיהו עם ומיהו הקרבן – כבודם במקומם מונח. אך בתשתית הסכסוך הזה רוחשים רגשות עזים שמשפיעים על המציאות באופן דרמטי. בשל כך, הביוגרפיה הרעיונית של הסכסוך היא חשובה, אבל הביוגרפיה הרגשית שלו חשובה לא פחות. 

בניגוד לשיח הציבורי הפופולרי בנושא, השאלה מי סובל יותר או מיהו הקרבן בסיכסוך הזה היא לא שאלה ילדותית, או תחרות מגוכחת על קורבנות; זו דווקא נקודת מפתח חשובה להבנת הטיעונים הרעיוניים של שני הצדדים. לכן, על אף הקושי, ולפעמים בניגוד לאינטואיציה הבסיסית של חלק מאיתנו, בפרק הקרוב ננסה להתייחס ברצינות לשאלה - מיהו הקרבן?

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, והותירה אחריה סדר עולמי חדש. הסדר החדש יצר את הזכות להגדרה עצמית, ואת המשוואה החדשה: "לעם, היושב על מולדתו, מגיעה מדינה". באירופה זה עבד לא רע, אבל במזרח התיכון לעומת זאת, כל צד טוען שרק הוא עומד בתנאי המשוואה הזו. אחרי שבפרק הקודם ניסינו לפצח את השאלה מי יכול לטעון שזו מולדתו, הפעם ניגש לחלק הראשון במשוואה: מיהו עם?