מפלגת המחשבות

ברחובות וברשתות אנחנו מקוטבים מאי פעם, אך כשהסוקרים על הקו אנחנו דווקא די תמימי דעים: לרובינו יש תחושה שנחוצה הסכמה רחבה עבור שינויים בכללי המשחק הפוליטי. בפרק הקרוב נעמיק במסורת החוקתית שמתגבשת מול עינינו בימים אלה, ונשאל האם מתחת למאבק נגד השינויים החוקתיים מסתתר למעשה מאבק במורשת של אהרן ברק.

על פניו נדמה שהמאבק סביב הרפורמה המשפטית נובע משבר רעיוני – כזה שאפשר לאחות באמצעות הסדרה חוקתית. אך מתחת לפני השטח מבעבע שבר עמוק ומורכב יותר, כזה שקשה הרבה יותר למצוא לו מזור: שבר רגשי. לאיזה מלכוד השבר הזה מוביל אותנו, והאם יש דרך להיחלץ ממנו? 

האם אנחנו דוהרים אל עבר משבר חוקתי חמור, או דווקא אל עבר רגע חוקתי יקר מפז? בכדי להבין לאן פנינו מועדות נצלול אל הפרדוקס שעומד בלב שיטת הממשל הישראלית, נחזור לפסקה הכי פחות מוכרת אבל אולי החשובה ביותר במגילת העצמאות, ונשאל האם הגיעה העת להתמודד עם המשימה שממתינה לנו בטו-דו ליסט כבר 74 שנה. 

המאבק שמעוררת הרפורמה המשפטית מביא עמו גם סגנון קשב מסוים: קשב סלקטיבי. באווירת החירום הנוכחית, הטיעונים של היריבים הפוליטיים שלנו מצטיירים יותר ויותר כלא רציונליים, מגוחכים ומאיימים, עד שעצם ההקשבה להם נדמת כמסוכנת.בשני הפרקים הקרובים נלך נגד האינטואיציה הזו, ונקשיב באופן רדיקלי לטיעונים הכי משכנעים בעד ונגד הרפורמה. לא נעסוק באותיות הקטנות שלה, כי אם ברעיונות הגדולים שעומדים בבסיס המאבק סביבה. בפרק הנוכחי נראה שניצוץ האמת שברפורמה טמון אי שם בין האבות המייסדים של ארצות הברית, לבין פסק דין אחד מלפני 30 שנה שחולל מהפכה.

נדמה שצו השעה הוא להילחם על העמדות שלנו בנוגע לרפורמה המשפטית במלוא הכוח, אך בשני הפרקים האחרונים אנחנו מבקשים לעשות את ההפך: לא לשאול היכן היריבים הפוליטיים שלנו טועים, אלא לנסות להבין היכן הם צודקים. בפרק הנוכחי, נשאל מהם הרעיונות הגדולים שעומדים בבסיס ההתנגדות לרפורמה, ולשם כך ניעזר בגדולי ההוגים של המחשבה הפוליטית, ונשאל מה הקשר בין הפוליטאה של אפלטון לבין ההבטחות של בצלאל סמוטריץ'. 

 המילה ״דמוקרטיה״ מעולם לא הייתה כל כך פופולרית. ברחובות, באולפנים, בפיד ובמליאה, נדמה שכולם נאבקים בחירוף נפש בשמה: גם אלו שנלחמים למען בית משפט חזק, וגם אלו שנלחמים למען כנסת חזקה. מי מהצדדים בעצם מייצג את הדמוקרטיה נאמנה? בכדי לענות על השאלה הזו, נחזור אל שכבות העומק הרעיוניות שמרכיבות את שיטת הממשל הישראלית, ואל השילוש הקדוש שעומד בבסיסה.

כשמדובר בניווט בכביש, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לסמוך על כללי הניווט הבסיסיים: אם נפנה שמאלה, כנראה שלא נמצא את עצמינו זזים איכשהו דווקא לימין. אך למפה הפוליטית חוקים ומצפן משלה. מדוע בזירה הפוליטית התקדמות חסרת גבולות לעבר מטרה מסוימת עשויה להוביל הלכה למעשה לתוצאה הפוכה לחלוטין?בכדי להבין את הפרדוקס הזה, נכיר את צורת החשיבה המהפכנית שמתחילה בחכם סיני עתיק, עוברת דרך פסיכולוג אוסטרלי מודרני ומגיעה הישר אל לב הפוליטיקה הישראלית העכשווית.

ויכוחים חוצבי להבות הם סימן היכר מובהק של העם היהודי, ויעיד על כך כל מי שניסה לנהל ויכוח פוליטי בארוחת שבת משפחתית. אבל בזמן האחרון נדמה שהמחלוקת כל כך החריפה עד שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק אל מחוזות הקיטוב – ויש אפילו מי שזורק את הביטוי הטעון ״מלחמת אחים״ לקלחת. מה המנגנונים החברתיים והפסיכולוגיים שעומדים בבסיס הקיטוב המחריף בחברה הישראלית, ומדוע נדמה שהעמדות הפוליטיות שלנו הולכות ומקצינות? העונה השלישית של ״מפלגת המחשבות״ מניחה את הקיטוב הישראלי על שולחן הניתוחים, ומתחילה בהצעה רדיקלית של הוגה חידתי אחד, שביקש מאיתנו לעשות את המעשה הפילוסופי הקשה ביותר – להטיל ספק במובן מאליו.

למרות שבעולם הרעיונות כבר כמעט ואין הבדלים בין ימין לשמאל, בעולם הזהויות הפער בין המחנות האלה משמעותי ועמוק. כדי להבין אותו, צריך לחזור כמאה ועשרים שנה אחורה אל הקונגרס הציוני השישי, בו פרצה המחלוקת הטריטוריאלית הראשונה שקרעה את התנועה הציונית. מתברר שהמחלוקת על עתיד יהודה ושומרון היא רק סיבוב נוסף של המחלוקת הגדולה ההיא על אוגנדה.

לפי הרעיונות שעלו בפרקים הקודמים, זו תקופה מאוד מוזרה להיות בה ״מסוכסכים״. אנחנו אמנם חלוקים בנוגע לעתיד הרחוק, אך רובנו מסכימים על הפעולות בהווה הקרוב בשטחים. אך למרות שהמחלוקת הפוליטית החריפה ביותר בתולדות ישראל דעכה, השנאה והקיטוב לא דעכו כלל וכלל. זהו הפרדוקס הגדול של הפוליטיקה הישראלית. איך אפשר להסביר אותו?