אילן והגננים

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה פרק 76 והפעם פגישה מרגשת עם פרופ' זוהרה יניב בכרך שנולדה וגרה בתל אביב. מפגש מקרי עם מומחה לצמחי מרפא בארה"ב שינה את חייה והוביל אותה להיות אתנובוטנאית וחוקרת את רפואה עממית בישראל ובעולם. זוהרה הייתה שותפה לספרים ומחקרים רבים וזכתה בפרסים על עבודותיה. עבודות המחקר שלה מתמקדות בעיקר בחקר אתנו-בוטני של המזרח התיכון וארץ ישראל. יצאנו, חווינו, עיכלנו ולמדנו.   

אילן והגננים, פודקאסט גינון וסביבה פרק 75. – לגלעד הייתה יציאה ומאז זה לא עובר לו. כאן אילן גור. לא בגליל, ולא בערבה, ממש כאן במרכז הארץ, גלעד מרוז, אומן ואמן מן הישוב מנהל בית אקולוגי, עם מי גשם ומים אפורים, ובעיקר מדשן את הגינה בקומפוסט שמייצרת המשפחה בשירותים שלה. מדובר בסוג של טריפר שבמקרה נפל על החומר של הקומפוסט האנושי ומאז יש לו ייעוד בחיים – להסביר לכולנו את חשיבותם של גללי אנוש לדישון הגינה. ביקרתי, הרחתי, וגם טעמתי פירות מדושנים. אחר כך עלינו לגג, טעמנו גרעיני חמנייה קלויים בתנור שמש, ורקחנו שיחה. ותודה לחברתי החדשה, נטשה, גיבורת פרק 73 שהמליצה לי לבקר אצל גלעד.  

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה פרק 74, כאן אילן גור – לחמוטל יש "גינה זורמת". חמוטל היא בת קיבוץ משמר השרון ובו היא חיה עד היום. היא כבר חצתה את רף גיל ה-80 אבל נראית צעירה ומטופחת מכפי גילה, אולי בגלל הגינה המתפרעת שהיא מטפחת ומתחזקת אותה בעצמה בקיבוץ משמר השרון. היא קוראת לגינה שלה "גינה זורמת", אבל הגינה גם זורמת ומתרחבת לעוד שטחים בקיבוץ.  חמוטל היא ההיפך מנטאשה, גיבורת הפרק הקודם. נטשה תיכננה את הגינה שלה לפרטי פרטים, חמוטל הצברית "זורמת".  אצל נטשה אוכלים מתנובת הגינה, אצל חמוטל לכל היותר תמצאו נענע. נטשה  נולדה ברוסיה וחמוטל נולדה בקיבוץ. סיפורים ישראלים. אילן והגננים, פרק 74, יוצאים אל חמוטל איתן בקיבוץ משמר השרון.  

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 73, כאן אילן גור. קומה מינוס 4 – גן העדן של נטשה, וזה ממש כך, גן שאוכלים ממנו. מגיעים לבית דירות בעיר מודיעין, לוחצים על מינוס 4 במעלית, יוצאים לחדר המדרגות, מצלצלים בדלת ומגיעים לדירה, חוצים את הסלון ומגיעים לגן העדן. 370 מטרים של עצים וירקות ופירות, וכולם מלבלבים וחיים טוב אחד עם השני וכולם רעננים וכמובן אורגניים ללא ריסוס, והאמא של נטשה, עובדת בין השורות ואוספת ירקות ופירות והאבא של נטשה יושב ומביט בפלא הזה שמול עיניו. חלפו כבר עשרות שנים מאז עיבדו בני המשפחה חלקת קרקע ברוסיה שעליה גידלו את מזונם והנה בני המשפחה מגדלים שוב פירות וירקות והפעם בעיר מודיעין. לדף הפייסבוק של הפרק הכנסתי תצלומים שמתארים את הגינה. מומלץ להציץ בהן במקביל. זהו פרק 73 ומבחינתי אחד המרגשים והמרשימים שהקלטתי, למעשה מעולם לא פגשתי גינה כזאת. מעולם לא פגשתי גינה ביתית שהצמח היחיד שלא אוכלים בה הוא שושן צחור שמיתמר במרכזה, כי זהו הפרח שבעלת הבית הכי אוהבת. טיילנו בין העצים והירקות, שחלקם גבוהים כמו עצים, טעמתי עגבניות ומלפפונים, וגם פקדנו את כוורות הדבורים. זהו עוד תחום המתמחות של הגננית החרוצה הזאת, שהכניסה כוורות דבורים כדי לשפר את האבקת הצמחים, וזה העלה את היבול. אבל עקיצה שקיבלה בכף הרגל הכניסה אותה לתחום האפיתרפיה - טיפול בארס דבורים מסייע לריפוי ולהקלת מחלות הנחשבות חשוכות מרפא, מחלות שהרפואה המודרנית לא מצאה להן פתרון: מחלות אוטואימוניות כמו דלקות מפרקים, גידים ושרירים, טרשת נפוצה, פיברומיאלגיה, זאבת, מחלות כאב, ומחלות ניווניות של מערכת העצבים והשרירים. נטשה מעניקה טיפולים באמצעות עקיצות דבורים וגם תפתח בקרוב קורס לריפוי בעזרת דבורים בעמוד הפודקסט בפייסבוק הכנסתי לינק לדף יצירת קשר עם הגננת המופלאה: https://lp.vp4.me/17nq בעמוד גם הכנסתי את מספר הטלפון של נטשה. מזכיר שוב את התצלומים בדף ההסכת שמתארים את הפלא. קומה מינוס 4, יוצאים לגינה. 

לפני כמה שנים הלכתי לבקר את ספי בן דור במושבה יסוד המעלה בגליל. ספי הוא דור חמישי למטפחי מטעים והוא מגדל ומפתח פירות נשירים תוך התמקדות בפיתוח זנים ייחודיים וטעימים. טעמנו קצת נקטרינות ושזיפים שהיו טעימים מאוד. דיברנו קצת ואני הזכרתי של "הטעמים של פעם". ספי הקשיב בנימוס וענה: "אני לא יודע מהם הטעמים של פעם, אנחנו מטפחים פירות הרבה יותר טעימים מהפירות של פעם". כי מהם הטעמים של פעם? אנחנו יכולים לזכור מה היו בדיוק הטעמים של פעם? נזכרתי בספי כששוחחתי עם אילן קרן צור, במשתלת הוורדים שלו. אם אנחנו עוד מתיימרים לזכור את הטעמים של פעם, מה הסיכוי שנזכור את ריחות הוורדים של פעם? מתברר שיש בעולם מטפחים מקצועיים של ורדים עם זכויות וקניין רוחני, והענף בפריחה כמו תמיד.   הוורדים שומרים כבר אלפי שנים את מקומם כמלכי הפרחים ולאורך כל הדורות תמיד פיתחו זנים והכלאות של ורדים, כולל כאלה עם לכאורה הריחות של פעם. הוורדים הם מהצמחים העתיקים ביותר שזוהו כצמחי נוי ובישום. מאובנים של ורדים בני כ-35 מיליון שנה נמצאו בצפון אמריקה. ורדים תורבתו כבר לפני כ-5,000 שנים באסיה, בעיקר בסין ובפרס (איראן של היום). איראן נחשבת לאחד המרכזים הראשיים של גידול ורדים לשם מיצוי שמן אתרי. ורד דמשק (Rosa damascena) המפורסם נולד ככל הנראה מהכלאות שם. ביוון ורומא העתיקות, הורד שימש כסמל לאהבה, יופי וסוד. הוורדים הם פרח של מנזרים, בעיקר בימי הביניים, וזהו נושא מרתק שלא ניכנס אליו הפעם. אומברטו אקו הרי כתב את הספר "שם הוורד" על שורה של רציחות במנזר. פרופסור אריאל הירשפלד, גיבור פרק 69 הרי סיפר שלמד סודות של גיזום מאם מנזר בירושלים. כשהחלו הכיבושים האירופאים במזרח הגיעו הוורדים ביחד עם צמחים אחרים לגנים של אצילים באירופה. זה גם יצר הזדמנות להכליא זנים מזרחיים ואירופאים של ורדים וגם איפשר פיתוח ורדים שיכולים לתת יותר ממחזור אחד של פרחים בשנה. על מלחמת השושנים באנגליה למדנו בבית הספר – השושן האדון היה של בית לנקסטר והלבן של בית יורק, אבל זה היה עוד בתקופה שבה קראנו ל-roses   שושנים במקום ורדים. אגב, מצאתי עשרות של ספרים שהשם שלהם כולל ורדים, אבל נראה לי שרובם עוסקים ברוע ובאסונות לא הבטחתי לך גם של שושנים עוסק בסכיזופרניה וחצר של ורדים הוא מלחמה בכוחות האופל, ורד שחור עוסק ברוחות רפאים. עוד נושא שצריך לחקור יום אחד.   את כל הדברים האלה וגם אחרים למדתי כשהתכוננתי לביקור במשתלת קרן צור בבית לחם הגלילית. הייתי מאוד נרגש, 71 פרקים כבר הקלטתי לפודקסט  ואפילו לא ורד אחד. היה ראיון משכיל ומרגש עם אילן קרן צור, דור שלישי לשתלנים ודור שני במשתלה,  ועם איילת מילר שעובדת במשתלת קרן צור כבר 10 שנים ועד היום לא ברור אם היא המנהלת, סופרת עלי כותרת או סתם לוחשת לוורדים, או שהוורדים לוחשים לה. פרק 72 של אילן והגננים, הקשיבו, דמיינו ריח של ורדים ונסו להפיק קצת קורת רוח בימים הקשים האלה.  

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 71, כאן אילן גור. ליאור הוא אחד ממאזיניו הנאמנים של הפודקסט. ולי יש חולשה למורים לחקלאות, עוד מהימים שלי בבית הספר היסודי יהודה המכבי בצפון תל אביב. הייתי תלמיד, איך נאמר, לא ממש נורמטיבי, וכשלא ברחתי לים, ביליתי בגינת בית הספר בשיחות עם המורה לחקלאות. אני זוכר אדם מבוגר וממושקף עם פנים רציניות. שוחחנו על צמחים ועל אדמה ועל עצים, והוא ענה לשאלותי עם הרבה כבוד וסבלנות. הוא אמר לי כבר אז שכדאי לקחת זמן ולהתבונן, ולפעמים היינו מתבוננים ביחד – בשתילים, בעצים בפרחים. אוכל לי את הלב שמעולם לא ידעתי את שמו. גינת בית הספר עולה בי כשאני מגיע מדי פעם לאסוף את הנכד שלי, איתמר, בתום יום הלימודים בבית הספר של ילדותי. אבל כבר הרבה שנים אין בבתי הספר היסודיים מורים לחקלאות, וכשאני מביט בילדים החוזרים מבית הספר בשכונה שלי, אי אפשר להתעלם מכך ששוב אין הם חווים את הסביבה אלא שקועים בנייד שלהם. הם חיים מגירוי לגירוי וכבר מזמן הם לא יודעים להביט סביבם ולהתבונן.  ליאור פתאל הוא מורה לחקלאות בבית ספר בגבעתיים, וגם מרכז גינות קהילתיות. צ'וטטנו פה ושם בענייני גינון, בעיקר גינון של צמחי בר, והאיש נשמע מעניין. ליאור הגיע לבית הספר על תקן של מורה לקיימות. קיימות היא ערך מאוד חשוב, מין מנטרה חיובית כזאת, אבל מה זה בעצם חינוך לקיימות? גם לליאור זה לא היה לגמרי ברור, אז הוא לקח את הנושא קדימה ומינה את עצמו למורה לחקלאות שמקים חממות וערוגות ביחד עם הילדים ומעביר אותם חוויות שהם לעולם לא ישכחו, כי אין לך חינוך טוב יותר מאשר אהבת האדמה, והסבלנות, והסובלנות, ואורך הרוח והחמלה. ליאור בכלל חדש בתחום, לפני כשלוש שנים מישהו נתן לו שתיל של לפופית הבטטה, צמח שקשה מאוד להיכשל בייחור שלו. ומלפופית זה צמח וצמח עד שהבן אדם נשבה כליל בקסם הטבע והצומח. וכדרכם של חוזרים בתשובה, ליאור נעשה טהרן של צמחי בר בלבד ומבקר נחרץ של הגינון העכשווי. עם הזמן הוא קצת נרגע, אבל גם הקים גינת קיימות על מגרש ששייך לעיריית תל אביב, שגם מסייעת לו פה ושם. הגעתי לרחוב של ליאור, מצאתי חנייה ומרחוק כבר ראיתי מישהו מנפנף לי בידיים. אכן הייתה פגישה נרגשת ואיתה סיור בגינה השכונתית שליאור מטפח. היה מאלף, מרגש ומיטיב. הנה מצאתי שוב איש כלבבי. וככה יצאנו לעוד פרק של אילן והגננים. אליך ליאור.  

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה עם אילן גור. פרק 70: "קובי יחזקאלי מלקט צמחי בר". קובי עשה קריירה בתחום הניהול עד שהחליט להגשים חלום ישן ולהיות מדריך טיולים בטבע. מאז הוא פוגש ציפורים וחיות והרבה צמחי בר וחווה אותם מקרוב. וכמובן שקובי מתמחה בתחום הליקוט של צמחי בר. זה יכול להיות בשדה וגם ליד הבית. קובי מפגיש אותנו עם צמחי ליקוט שמטבע העניין צומחים בחורשות שהעיריה הבינה שאין סיבה לרסס בהן צמחי בר, ואפילו באזור של פחי האשפה. פה המקום להתוודות שאחד התחביבים שלי הוא לקיים עם שני הנכדים שלי סיורי חצרות בבתי הצפון הישן של תל אביב. כשמטיילים בחצרות אחוריות של בתים ישנים אפשר עוד למצוא שרידים לימים רחוקים. החצרות שאנו סובבים בהן מוזנחות בדרך כלל. בעיקר כי האזור עובר תנופה של פינוי בינוי ואז שוב לא מתאמצים לנקות או לטפח את הגינות. רוב הדירות מושכרות ואין לשוכרים עניין בחצרות אחוריות. יש לי אפילו תיאוריה ששקיות האשפה חיסלו את תרבות פחי האשפה. פעם, ליד כל אזור של פחי אשפה היה ברז שבו היו שוטפים את הפחים. מטבע העניין היה שם רטוב וזה היה בית גידול לכל מיני צמחים מעניינים שחלקם נבטו מזרעים של ירקות שהושלכו לאשפה. וגם אפשר למצוא בחצרות צמחים מוגנים שאם לא נציל אותם הם ילכו לאיבוד במהלך ההריסה. היום כל זה נעלם. כבר הצעתי בעבר ליטול בחצרות הנשכחות האלה ייחורים מהצמחים ואפילו, במחילה לאסוף עציצים ישנים וריקים ולקחת הביתה. קובי הוא בדיוק איש השיחה המתאים לשיחות מהסוג הזה. ממנו למדתי למשל שלא רק ציפורים פולשות כמו מיינות או דררות מפרות את האיזון בטבע ועוברות שינויים אוולוציונים מהירים, זה יכול לקרות גם לצמחי בית שתוך כמה עשרות שנים הפכו להיות צמחים אלימים ופולשים. והכי קובי אוהב לטייל עם ילדים קטנים בטבע. הפעילויות של קובי עם ילדים בטוח תוציא בני אדם יותר טובים והגונים. פרק 70 של אילן והגננים, שתפו והגיבו.  

אילן והגננים – הסכת גינון וסביבה, כאן אילן גור, עם פרק 69 והפעם אצל אריאל הירשפלד בחצר.  בני המשפחה משתוממים, הם לא מעריכים אותי יותר מדי והנה כבר 69 פרקים? משהו עובר על הבחור. אז הבחור מתרגש יותר מכל מגינות של חובבים. כמובן שיש קבלת פנים ואיזו לימונדה כחולה, אבל אפשר להתענג מסיור בין הצמחים עם בעלי הדבר. בניגוד למה שקורה במשתלה, לכל צמח יש סיפור ולכל צמח יש עבר וחלקם עברו משברים עד ששוקמו בידיים אוהבות. נראה לי שבכלל כדאי להקדיש פרק להצלת צמחים. לליבת דרוין כהן, גיבורת הפרק הקודם, לקח שנה להציל עץ לימון. בפרק הבא יספר לנו קובי יחזקאלי שעברו שלוש שנים עד שהוא שיקם פקעת של רקפת. וכמובן שבגינות החלום האלה אפשר לפגוש צמחים שאי אפשר לפגוש במשתלות, ולפעמים אני אפילו יוצא עם שלל – ייחור שבעלי המשתלה מציע והאווירה כולה היא של התרוממות רוח ומסע קסום בין הירוקים.  ועם הזמן לכל גנן כזה יש את השיטות שלו, שהן לפעמים מקוריות ונולדו מתוך צורך וכדאי לנסות ליישם אותן בגינת ההסכת.  על כל אלה אני חושב כשאני עושה את דרכי לרחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים לגינה של פרופסור אריאל הירשפלד שכבר בגיל שנתיים ריחרח רגבי עפר ועשב בגינה של אימו בפרדס חנה. הירשפלד הוא חוקר ספרות וכמה ממאמריו כבר קראתי בעבר. התמזל מזלי לפגוש אותו בהרצאה שנשא אודות עגנון. פתחתי ושאלתי אותו האם הוא הגנן והאיש זרח. ומכאן הייתה דרכי סלולה לביקור בגן שהקים לזכרה של הסופרת בתיה גור, רעייתו המנוחה. לא דיברנו רק על צמחים כי היו לי גם עניינים אחרים, אבל היה כיף. האזינו, שתפו ותהנו, זה לא פשוט בימים האלה. 

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 68, כאן אילן גור והפעם עם ליבת דרוין כהן, הר געש מתפרץ. כבר הקדשתי פרקים לעצים, ולירקות ופרחים ואדריכלי נוף, ומעצבי גינות וגננים ובכל פעם הנושאים תמיד דוהרים קדימה ונוצרים מעצמם. זה בנוסף לרעיונות שמגיעים ממאזיני הנאמנים ועל כך תודתי. הרי אין מדובר במפעל מסחרי אלא בתחביב שכולנו אוהבים ואני בסך הכל לקחתי אותו עוד צעד קדימה וייצרתי לו גם הסכת. וההסכת הוא קודם כל אנשים, כבר אמרתי את זה לא פעם.  והמרואיינת שלי היא לא מסוג האנשים שאפשר להתעלם מנוכחותם. הרבה רעש לצד כנות. דברים חותכים בלי גווני ביניים והם פרי ידע שהיא צוברת עוד מילדותה, ומאביה האגדי, עוזי דרויין, שהיא מנציחה את זכרו בין היתר בקבוצת הגינון שלה "צמחים זה בשורשים, על שם עוזי דרוין". עוזי דרויין, ענק חביב ומוכר מכפר סבא, שהלך מאיתנו טרם זמנו. עוזי  היה בין היתר הנהג של משה דיין. ליבת עובדת בסניף רמת השרון של חברת "הגרעין" ואליה לחנות עולים לרגל מגדלי צמחים נואשים עם בעיות. ליבת היא תמיד נחרצת ומרצה את עצותיה בקול רם, וכאמור, עם הרבה רעש.  לא, היא לא אוהבת, עצי זית עם פומפונים, ומשתגעת כשמדברים איתה על דשא סינתטי או פרחים מלאכותיים. ויש לה גם דעה מוצקה ובוטה על קלתיאות שאוהבי הצמח המפונק הזה לא יאהבו לשמוע. בסוד היא מגלה לי מי אחראי לעצי הפיקוס שזוחלים מתחת לבלטות ומבקעים את הצינורות לבניינים ברחוב שלה. פרק 68 של "אילן והגננים" עם ליבת דרוין כהן. האזינו, שתפו, ובעיקר תגיבו.  

There are events that are key events after which things do not seem the same as they were before. An example that comes to mind is the first cycle of Feldenkrais studies that took place in a basement on Alexander Yanai Street in Tel Aviv under the guidance of Dr. Feldenkrais. The graduates of the first cycle passed the Torah on and became a legend. I am reminded of this when I read about the first course of the Food Forests that took place in Moshav Kidron, near Gedera.  The forest was established in the fall of 2011 by Hadas Hochberg and Saar Oestreicher as a site for research, development, and demonstration. Today, it is a mature forest and a model for sustainable agriculture inspired by the Mediterranean forest, consciously designed for human benefit. That same year, in 2011, the New Forest also hosted the first course on edible forests, which produced enthusiastic graduates who continued to spread the Torah, to the point where dozens of edible forests now exist in Israel. One of the graduates whose lives were changed is Eyal Engelmeier, owner of the Bostanika company, which specializes in growing edible plants in the city. His father is still a gardener, but it was only after he encountered edible forests 14 years ago that he was captivated by the magic of growing food on his own, and he hasn't stopped since. Today, he maintains edible forests, but also establishes orchards on rooftops and balconies. Eyal Engelmeier is the guest of the episode. We argued a bit, he brought me down to earth a bit with all my fantasies, but it was interesting.