אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 71, כאן אילן גור. ליאור הוא אחד ממאזיניו הנאמנים של הפודקסט. ולי יש חולשה למורים לחקלאות, עוד מהימים שלי בבית הספר היסודי יהודה המכבי בצפון תל אביב. הייתי תלמיד, איך נאמר, לא ממש נורמטיבי, וכשלא ברחתי לים, ביליתי בגינת בית הספר בשיחות עם המורה לחקלאות. אני זוכר אדם מבוגר וממושקף עם פנים רציניות. שוחחנו על צמחים ועל אדמה ועל עצים, והוא ענה לשאלותי עם הרבה כבוד וסבלנות. הוא אמר לי כבר אז שכדאי לקחת זמן ולהתבונן, ולפעמים היינו מתבוננים ביחד – בשתילים, בעצים בפרחים. אוכל לי את הלב שמעולם לא ידעתי את שמו. גינת בית הספר עולה בי כשאני מגיע מדי פעם לאסוף את הנכד שלי, איתמר, בתום יום הלימודים בבית הספר של ילדותי. אבל כבר הרבה שנים אין בבתי הספר היסודיים מורים לחקלאות, וכשאני מביט בילדים החוזרים מבית הספר בשכונה שלי, אי אפשר להתעלם מכך ששוב אין הם חווים את הסביבה אלא שקועים בנייד שלהם. הם חיים מגירוי לגירוי וכבר מזמן הם לא יודעים להביט סביבם ולהתבונן.
ליאור פתאל הוא מורה לחקלאות בבית ספר בגבעתיים, וגם מרכז גינות קהילתיות. צ'וטטנו פה ושם בענייני גינון, בעיקר גינון של צמחי בר, והאיש נשמע מעניין. ליאור הגיע לבית הספר על תקן של מורה לקיימות. קיימות היא ערך מאוד חשוב, מין מנטרה חיובית כזאת, אבל מה זה בעצם חינוך לקיימות? גם לליאור זה לא היה לגמרי ברור, אז הוא לקח את הנושא קדימה ומינה את עצמו למורה לחקלאות שמקים חממות וערוגות ביחד עם הילדים ומעביר אותם חוויות שהם לעולם לא ישכחו, כי אין לך חינוך טוב יותר מאשר אהבת האדמה, והסבלנות, והסובלנות, ואורך הרוח והחמלה. ליאור בכלל חדש בתחום, לפני כשלוש שנים מישהו נתן לו שתיל של לפופית הבטטה, צמח שקשה מאוד להיכשל בייחור שלו. ומלפופית זה צמח וצמח עד שהבן אדם נשבה כליל בקסם הטבע והצומח. וכדרכם של חוזרים בתשובה, ליאור נעשה טהרן של צמחי בר בלבד ומבקר נחרץ של הגינון העכשווי. עם הזמן הוא קצת נרגע, אבל גם הקים גינת קיימות על מגרש ששייך לעיריית תל אביב, שגם מסייעת לו פה ושם. הגעתי לרחוב של ליאור, מצאתי חנייה ומרחוק כבר ראיתי מישהו מנפנף לי בידיים. אכן הייתה פגישה נרגשת ואיתה סיור בגינה השכונתית שליאור מטפח. היה מאלף, מרגש ומיטיב. הנה מצאתי שוב איש כלבבי. וככה יצאנו לעוד פרק של אילן והגננים. אליך ליאור.